|
14/3/2005 01:38
|
נועה
|
מאת:
|
|
באמת חמודות. והנה גם שלי - הדחקתי אבל בסוף נזכרתי
|
כותרת:
|
בחודש שמיני בערך עשיתי תאונה עם האוטו. מפגרת, תאונה מפגרת ואני מפגרת, חניתי מול גדר נמוכה שלא ראיתי ממושב הנהג וכשרציתי לצאת מהחניה, נסעתי בחדווה קדימה. חטפתי מכה, נבהלתי קצת, יצאתי לראות מה קרה ולא ראיתי כלום, אז קיללתי אותי קצת ונסעתי. אחרי כמה מאות מטרים הבנתי שהרדיאטור הלך ושכדאי למהר למוסך. אז מיהרתי, אבל היה אחה'צ ופקקים ובאמצע הדרך האוטו מת. אזה'ת תלפיות, שעה ארבע, מכירות? גועל נפש. והנה אני עם האוטו תקוע באמצע הכביש, ובטן. מיד ניגש אלי שוטר - כדי לצעוק עלי! שאזיז כבר את האוטו כי הוא מפריע לתנועה. כאילו שלא שמתי לב. טוב, דחפנו את האוטו, עצרתי מונית בכוחותיי האחרונים, ותוך כדי טיול עם הכלבה (פעם הייתי ממהרת הביתה כדי להוריד את הכלבה) בכיתי ליואל בנייד. מה זה בכיתי, מיררתי בבכי. לא הרגשתי מספיק מסכנה בשביל לרוץ לבדוק שהכל בסדר, אבל גם לא הייתי בטוחה שאפשר לעבור על זה לסדר היום, וכל הסיטואציה נראתה לי פשוט כל כך נוראה. כל כך ריחמתי על עצמי, וגם כעסתי שסיכנתי את הבטן כל כך. ואני כל כך לא בוכה בדרך כלל. והייתי עוד צריכה לסדר גרר, ויואל בכלל לא יודע מה עושים עם אוטו. בסוף מיהרתי כמובן למוקד (כדי שרופא דביל יתקע לי ידיים ויגרום לדימום מיותר שיריץ אותי ועוד איך למיון יולדות) ומזל שיואל הגיע גם כן, כי אני הייתי כבר סמרטוט.
זהו, נראה לי שהנפילה - או במקרה שלי, התאונה - ביחד עם בטן, זה צירוף קטסטרופלי. כאילו אנחנו לא מספיק פגיעות עם הפיגום הזה מקדימה, אז עוד להשתטח על הרצפה ולהזדקק לעזרת הסביבה זה בכלל מכה. מסכימה לחלוטין. (שלא לדבר על זה, כך גיליתי לאחרונה, שלקבל מכה סתמית ולא צפויה זה דבר מאד מעליב ומערער).
ורד, שיעבור מהר. ואיך היתה ההצגה? אה, מחר שידור חוזר של אמתכם המעופפת, הפעם אני יוצאת מהבית עם מקדם זמנים היסטרי אבל אני אהיה בספריה בעשר. תראו אותי. נועה
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|
21/12/2004 21:12
|
OK -
סיס
|
 |
|