|
13/4/2005 13:13
|
ורד
|
מאת:
|
|
מחמאה, בטח מחמאה
|
כותרת:
|
בתור מי שסיסי שיליה היו חלק חשוב בחיים שלה. מה חשבת?
וכן, אימא שלי בת 70. אמנם בכל מה שקשור ל"קולך" היא פקעת אנרגיה, אבל אני כבר מזהה את ההתעייפויות. ומה שעצוב הוא שהיא עויינת את הזיקנה. אין בה ולו גיד אחד בגוף שמקבל על עצמו באהבה את התהליך. היא כועסת ומרירה. ומתוקף העובדה שהיא גם אף פעם לא היתה איזו אימא או סבתא מתלהבת מדי, אז כל הקטע הזה של הנכדים (א-לה אהוד מנור, שמסתבר שנכדיו עשו לו נורא טוב) לא מנחם אותה בכלל.
ומה שעוד יותר מדאיג, זה שאני לגמרי מבינה אותה. כשאני רואה בה סימני זיקנה זה מרגיז ומעליב גם אותי. אני דבקה בנעורים שלה כמו שאני דבקה בנעורים שלי. נדמה לי ששתינו לא חזקות בפרידות. לא מאחרים ולא מעצמינו.
ונוע - מה זה צריך להיות "נשים בגיל בישול.."? ממך? אני חייבת להודות שאם יש משהו שאימא שלי באמת הצליחה בו זה מיסוס חלוקת התפקידים המסורתית בקרב ילדיה. מילא אני, זו לא חוכמה, אבל האחים שלי שותפים מלאים לגמרי לבישולים. כך שהלוק הזה של נשים עם סינורים זר לי לגמרי. אפילו חמותי, שיש לה אג'נדה שלמה נגד הכינוי "פמיניסטית", הצליחה לגייס את הבנים שלה למטבח. חוץ מבנהז"ש שאותו אני הכנסתי למטבח (האמת היא שנכנסנו למטבח יחד. לשנינו לא היה מושג, ושנינו למדנו יחד).
ונורית של - וואי החזרת אותי אחורה. איזה קטע. לזכר דיונים אחוריים מפעם.
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|
21/12/2004 21:12
|
OK -
סיס
|
 |
|