|
22/2/2005 11:29
|
נורית של...
|
מאת:
|
|
קראתי עכשיו את הנאום הפטרוני (מטרוני?) של סיס ו-
|
כותרת:
|
כן, הרוב נשמע מוכר, מאוד. אז למה בכל זאת אני פחות מרגישה את הקושי כרגע? הסיבה העיקרית, אין לי ספק, היא שרק לעיתים נדירות אני נשארת עם שתיהן לבד. חיים אוסף את ניצן מהגן בירושלים, ועד שאנחנו משכיבים אותן (את נעמה ב-1900 ואת ניצן ב-2000), שנינו הורים במשרה מלאה. פעמיים בשבוע חיים עובד (מלמד) עד שעה מאוחרת. בימי שני, אמא שלו אוספת את ניצן אליה, לאושרם הרב של כל הצדדים הנוגעים בדבר. בימי רביעי, אמא של אוֹרי (החבר הכי טוב של ניצן), אוספת את ניצן מהגן וכולם באים אלינו הביתה. לפעמים, כשאני רוצה לפנות לחיים זמן ללמוד, אני אורזת את שתיהן ונוסעת לחברים. אגב, בהתחלה הייתי נבוכה מאוד מהעובדה שאני מתקשה כל כך להיות לבד עם שתיהן. אחרי הכל, אני אמא שלהן. בזמן האחרון הרפיתי. ויתרתי לעצמי, לעת עתה.
וזה מביא אותי לנקודה השנייה: אני נעזרת הרבה בחברים ובמשפחה. זה מתאפשר, לשמחתי, גם מפני שיש לנו הרבה תמיכה, וגם מפני שלא קשה לי לקבל עזרה. ביחסים שלי עם אנשים זה מאוד בסיסי - הרבה עזרה הדדית, מכל הסוגים. אני חושבת שקל לי יחסית לקבל / לבקש עזרה כי אני יודעת שבחשבון הכללי (או אולי הקוסמי?) זה מתאזן.
מה עוד עוזר לי? הידיעה (מהבטן והלב, לא מהראש) - שניצן בטוב, וגם - שאיכות הקשר שלי אִתה לא נפגעה. מעניין שחשוב לה מאוד שנבלה זמן ביחד, בלי חיים, אבל הנוכחות של נעמה לא מפריעה לה. (היא למדה לבקש "אני רוצה להיות לבד עם אמא / אבא"). נראה לי שכאשר שנינו עם ניצן, הרבה מהאינטראקציה מתנהלת בינינו, ומשהו באינטימיות עם ניצן נפגם.
עולים לי בראש עוד כל מיני טיפים ותובנות, אבל אין טעם לפרט אותם בשלב זה. מן הסתם תגלו לאט לאט מה עובד הכי טוב בשביל המשפחה שלכן.
נורית (במתכונת עגלגלה ואימהית)
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|
21/12/2004 21:12
|
OK -
סיס
|
 |
|