|
28/11/2004 18:01
|
ורד
|
מאת:
|
|
טוב דבר, דבר, אם אני אזכור
|
כותרת:
|
איזה קטע, סיס, שגם את קופצת למשמע שמו של גרהאם ג'קסון. מה הקטע שלו? חיקוי זול? אני מודה שעם השנים זה התעמעם. היום אני כבר חיה בהשלמה יחסית עם העובדה שאני לא לגמרי בעניינים.
זה מצחיק, לפני יותר מעשור, בתחילת שנות התשעים, בזמן לימודיי באוניברסיטה, עבדתי, כאמור, בסטימצקי. עבד איתי בחור בשם שלומי, בוגר בצלאל, צייר, שהתפרנס כמוני ממכירת ספרים. שנינו חלקנו פטיש למוסיקה. הוא הכיר לי דיסקים ולהפך (הוא היה בכיוון הסמשינג פאמפקינס וכאלה). אני זוכרת שיום אחד שאלנו את עצמנו: מה יהיה? עד מתי נמשיך להיות מעודכנים? ובתור בדיחה, אמרתי לו: "בטח הילדים שלנו יבואו אלינו יום אחד ויגידו, הי אבא, הי אימא, אולי די כבר עם המוסיקה הזו של הניינטיז?". בראש שלי, כשאמרתי לו את זה , חשבתי שזה מה זה לא יתכן שאני אתקע עם שנות התשעים. כי דמיינתי שאשאר צעירה ומעודכנת לנצח. וחוץ מזה, גם לא הייתי מסוגלת לדמיין לעצמי את היום הזה שבו המוסיקה של שנות התשעים, שהיתה פריכה וטרייה כל-כך, תיחשב למיושנת. אבל מבט אחד על מאות הדיסקים ששכובים במדף העליון בחדר העבודה של יוסף מעיד על המצב יותר מכל דבר אחר. גם אני לא עומדת בקצב.
ועוד דבר: האמת היא שהגעתי לעיתונות דרך המוסיקה. עוד בתיכון הייתי קוראת אובססיבית של המדור הידוע "מיקס". מדור ביקורות המוסיקה של "כל העיר". מתוכו, הפכתי אוהדת מושבעת של הלהקה הירושלמית "נושאי המגבעת" שחבריה כתבו אז בעיתון. אפילו יש לי קלטת אודיו (שלא יצאה אף פעם בפורמט אחר) של ה"אלבום" הראשון שלהם. עקבתי אחרי מה שהם כתבו, וגם אחרי מה שכתבו אליהם. עד שיום אחד קראתי שהסולן שלהם, אוהד פישוף, כתב מאמר בכתב העת "פוליטיקה" (המנוח).
לא היה לי מושג מה זה "פוליטיקה" אבל נסעתי לסוכנות שיווק עיתונים במרכז העיר והזמנתי את הגיליון המדובר שעסק בכתיבה צעירה. קיבלתי את הגיליון אולי חודש לפני הגיוס שלי. התיישבתי לקרוא אותו, המאמר הראשון היה של פישוף ואחריו הסתדרו כמעט כל גיבורי התרבות הנוכחיים שלנו, מעירית לינור, דרך רונית מטלון, יאיר לפיד, גייל הראבן, ועד ירון פריד וגיל חובב (כולם אז בני עשרים ומשהו). לא יכולתי לשים את הגיליון הזה בצד. גמעתי אותו והתיישבתי לכתוב דברים שבכלל לא ידעתי שהיו לי בראש. כתבתי שני מאמרים ושלחתי אותם למערכת "פוליטיקה".
לא שמעתי מהם כלום, עד שהתברר לי, כבר עמוק בתוך קורס חווי"ה, שעורכת הכתבות במגזין מחפשת אותי. התקשרתי אליהם מהטלפון הציבורי בבסיס, והיא החמיאה לי מאוד על הטקסטים וביקשה שאעבוד על אחד מהם. אלא שבינתיים הייתי במקום אחר לגמרי וזה לא עניין אותי. ויתרתי. נועה יודעת (כי סיפרתי לה) שהשירות הצבאי משך אותי לכיוון מעט אחר. חשבתי שאהיה היסטוריונית. עבר לי בסמסטר הראשון. ובכל זאת עם סיום הלימודים חזרתי לנקודת ההתחלה: כל העיר. הפעם נשארתי שם 8 שנים, בהם פגשתי לא מעט מכוכבי הנעורים שלי.
לולאתי מעט, אני יודעת.
אני בעיקרון מתנגדת להיררכיות. יש לי גם דיסק אוסף של "טייק דאת" (סליחה נועה, בשפתך, להקת בנים אידיוטית), לצד דיסקים שוליים לגמרי של "קינג קרימסון". למדתי לחבב גם מוסיקה אלקטרונית. לפטפילד. מובי. ג'אנגל לגווניו. אבל בריטפופ הוא בריטפופ. משהו בחוסר היומרה ועם זאת גודש התחכום והקלאסה, עושה לי את זה. שאריות מהמנדט אולי.
את יודעת משהו, סיס, אבל העניין המוגבר הזה במוסיקה הוא לא כל-כך נשי. כמה נשים את מכירה שהן אובססיביות כך לטעמן המוסיקלי? כמה מבקרות מוסיקה (סטרייטיות) את מכירה? אני זוכרת שכבר מנעוריי זה שם אותי בעמדת בדידות מסוימת. בתיכון איתרתי בחורה אנגליה בכיתה המקבילה, והקלטתי ממנה את כל התקליטים של הסמיתס. אני זוכרת נסיעה לטאבה (אז לא נסענו לסיני) בחופשת טרום פסח של כיתה י"א. כל הדרך הייתי צמודה לווקמן מזמזמת את הפזמון על "הפצצה" שיום אחד עוד תקרב בינינו. החברות שלי כמעט סילקו אותי מהמכונית.
שבוע אחר-כך כשנחתי מהבישולים והניקיונות לחג, מצאתי פיסת עיתון עם תמונה של מוריסי, שם גם גיליתי לראשונה את נטייתו המינית. אני משערת שזו היתה תחילת דרכי כפאג האג מקצועית. כל הומו באשר הוא, הפך אוטומטית לידיד נפש שלי.
זה מדהים עד כמה חיי שזורים במוסיקה ולהפך.
כשהתגייסתי לצבא חשבתי שאני אמות. איך אני אתעדכן במה שקורה, שאלתי את חברתי שהתגייסה חודשיים לפני. "זה עוד מעט בכלל לא יעניין אותך", היא אמרה בפטרוניות של מנוסים, וכמעט הביאה אותי לדמעות. איך התעצבתי לגלות שהיה משהו בדבריה. אבל עם השחרור השלמתי פערים.
מי יודע, אולי בעוד כמה שנים אני אחזור לעניין במשנה מרץ.
בעניין מוסיקה עברית כנ"ל. אני דווקא מאוד אהבתי את "איפה הילד?" הראשון (ורק הראשון). אהוד בנאי, בעיקר הראשון והשני, למרות שהאחרון נשמע מצוין גם (טרם הספיקותי). אביתר בנאי הראשון (וגם החדש נשמע טוב) הוא יצירת מופת לכל דבר. הקשבתי ונדהמתי מהעושר המוסיקלי (הציטוט של "שכב בני" היה בכלל מטלטל). בשנה האחרונה קניתי גם את רונה קינן ואהבתי. בכלל, אני משתדלת לראות כל יום את סוף התוכנית "לונדון וקירשנבאום" (יצא לכן?) כי הם מארחים המון מוסיקאים מדהימים. עמליה גם מתה עליהם ("אונדון וקישבאום").
טוב, ולשאלתך סיס בנוגע לתגובות של השוליים המתלהמים של הציונות הדתית. האמת? לכבוד הוא לנו להיות מסומנים על-ידי החבורה הדוחה הזו. באמת. אין לי עניין לעגל פינות. בשבוע שעבר פירסמתי כתבה על התחרדלות הציונות הדתית וגם אני חטפתי על הראש (אחת התגובות ב NRG, הופיעה תחת הכותרת "קלנר את סידר השמצות", כותבת תגובה אחרת טענה שהיא תעשה הכל כדי שהילדים שלה לא ייצאו כמוני). בהתחלה קצת נדהמתי. לא ידעתי אם להיעלב או לא. בדיעבד לא מזיז לי. אנשים אלו, מבלי להתקרב אפילו לסוגיה הפוליטית-מוסרית, לא יטיפו לי דבר וחצי דבר. הצדקנות שלהם, שלרוב מבוססת על שמועות בלבד (הרי כל אלו שיצאו בדרישה להחרים את הסרט כלל לא ראו אותו), סתם מעייפת אותי. הם אף פעם, לא בילדותי ולא היום, היו מסוגלים להתרומם מילימטר אחד מעל גובה העיניים של עצמם. מה אני אגיד לך: פשוט שיעמום.
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|
21/12/2004 21:12
|
OK -
סיס
|
 |
|