|
29/3/2005 13:43
|
ורד
|
מאת:
|
|
מתפקדת, ונענית לאתגר
|
כותרת:
|
למרות שהכי אין לי זמן, וחשבתי להתנער מזה היום, אבל הצלחת לגרור אותי נועה. אבל אני אנסה לעשות זאת בקיצור, כי כמות הדדליינים סביבי מתחילה להציק.
אז ככה יקירתי: הגיע הזמן להתבגר. אני יודעת שזה נשמע פטרוני אבל זו לפחות היתה התחושה שלי לגבי עצמי. אני זוכרת שכנערה שנורא התעסקה באמונה, דת ומה שבינהם ניסיתי לברר עם אימא שלי מה הקטע הדתי. כי אימא שלי מצד אחד לקחה נורא קשה את הרהורי הכפירה שלי, מצד שני לא היתה איזו דוסית גדולה בעצמה. בכמה הזדמנויות "תפסתי" אותה מזייפת קשה בנושאים הלכתיים, ובתור מתבגרת זה נורא הציק לי. אימא שלי אמרה לי אז משהו בסגנון: אורח חיים דתי הוא הרבה יותר נכון לחיי משפחה. או משהו על זה שבמשפחות חילוניות לא באים לבקר את סבא וסבתא. זה רק הביא לי את הסעיף עוד יותר. סירבתי לראות באמונה ובדת משהו פונקציונלי שמשרת איזה צורך אחר. מה, איך אפשר לקום בבוקר ולהתפלל או לחוות משהו דתי כן במחשבה שזה הכל כלי, אמצעי למשהו אחר? יכול להיות שכאן נטמנו זרעי הבעיטה שלי.
אגב, בלי קשר, תמיד עשיתי הפרדה בין דת ואמונה. וגם כשכפרתי נתפסתי לא פעם בנוסטלגיה למנהגי הילדות שלי. אז זה בא לידי ביטוי בחיבה לניגוני חזנות מבית הכנסת של ילדותי. פה ושם זה אפילו התבטא בפרץ תימהוני של שירת זמירות שבת (שבעיקרון אני לא סובלת). אגב, סיס, כנראה שאנשים שחיים מוסיקה בצורה אינטנסיבית, נותנים לה להיות הפסקול של חייהם, חווים חלק ניכר מהחיים שלהם בהקשרים מוסיקליים. יותר מטעמים וריחות, מוסיקה מחזירה אותי למקומות ותקופות שהתרחקו ממני.
וחזרה לענייננו. את אומרת, נועה, שאת מקנאה בי, אבל אין לך מושג בכמה מאמץ אני מקיימת את הסטטוס קוו המשפחתי שלי. האמת היא שהיום כבר התרגלתי, אבל בהתחלה זה גרר מריבות כמעט על בסיס יומיומי. בנהז"ש הרי טוען שהתחתנתי אתו בגלל שהוא מגיע ממקום מוכר לי. אני טוענת (שא. טענתו היא עלבון בעיקר לעצמו. וב.) שהתחתנתי אתו למרות הכיפה.
הלידה של עמליה עשתה לי סדר בראש. או בעצם החינוך שלה. פתאום מה שאימא שלי אמרה לי כנערה חזר אלי, והתגלה לי ברוב עמקותו. פתאום מה שנתפס בעיני כביטוי של צביעות ושטחיות הרגיש לי כמו התובנה הכי מדויקת על החיים האנושיים. הרי ברור לי שדת היא מוצר אנושי שבא לענות על צרכים מצרכים שונים. בשלושת (או יותר) המעגלים: היא עונה על צרכים אישיים פסיכולוגיים, כמו הצורך בתקווה ונחמה בעולם אכזר, הפחד ממוות, הצורך במסגרת ותבנית וכו'. במעגל המשפחתי: שוב היא מספקת להורים תבניות חינוכיות, מסגרת למפגשים, טקסים מעודדי זיקה וכו'. במעגל החברתי: היא מוציאה את האדם הבודד מהבועה שלו ונותנת לחייו הקשרים טקסיים קהילתיים, טוענת אותם בתוכן רגשי ושכלי, מעודדת חוק וסדר, מוסר וחסד (בגרסאות השפויות שלה), ובמעגל הלאומי: (שעליו באופן אישי הייתי מוותרת) היא מספקת אלטרנטיבה פחות פשיסטית ורחבה יותר לצורך להשתייך.
כן, יקירתי, הצורך להשתייך. צורך שרק כשמגיעים לגילאים המפליגים שלנו מבינים את החשיבות שלו. אפילו עבור אינדיבידואלים אדוקים שכמונו. לא מזמן היתה כתבה ב"הארץ" על קהילות חילוניות. לא קונסרבטיביות, לא רפורמיות, אלא חילוניות, שהולכות ופורחות בארץ. הן מקיימות תפילות ומפגשי לימוד, כמעט לפי הספר. אחד מהמרואיינים אמר משהו מקסים. הוא דיבר על כך, שכן, יש איפשהו את השאלה הזו למי מתפללים, אבל הם בוחרים להתעלם ממנה. אני כל-כך מבינה מה הוא אומר. ישר מהלקסיקון הכי פרטי שלי.
אז לא, את לא צבועה. את נוהגת באופן הכי הגיוני (כמעט נדוש אפילו, כשמדובר באנשים שנעקרים מסביבתם הטבעית). את חוזרת למקום מוכר לך, שנמצאים בו אנשים שיש לך אתם שפה משותפת, שיכולים לספק לך שיחה טובה, אינטימיות זהירה. אלו דברים שאין להם תחליף. גם דיון טוב בפורום הוא עדיין רק דיון טוב בפורום. לא החיים האמיתיים.
תנוח דעתך, נועה.
ובעניין הקונסרבטיבים והרפורמים, אם יש לך עוד שאלות, אני כאן (בינתיים).
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|
21/12/2004 21:12
|
OK -
סיס
|
 |
|