|
6/4/2005 21:59
|
ורד
|
מאת:
|
|
אאאההההה
|
כותרת:
|
ובעניין נקיונות לפסח: בבית אימי הנקיונות לפסח הם לא פחות מפסיכוזה. באמת. אימא שלי, ולא בצחוק, מתחילה לנקות אחרי חנוכה, וכמו בספרים מתקתקים ספרים, הופכים מגירות, משפשפים תריסים ועוברים עם סכין בחריצים של החלונות - מקום ידוע לאיפסון חמץ. בקיצור אני מסתובבת מילדות עם שנאת פסח קשה.
אני זוכרת איזה פסח כשהייתי בכיתה י"א, זה היה החג הראשון אחרי שאימא שלי נישאה בשנית, ועשינו סדר בהתנחלות הדוחה שלה. בתחילת חופשת הפסח נסעתי לאילת-טאבה עם חברות (זו היתה הנסיעה ששרתי סמיתס כל הזמן, כפי שהזכרתי אי שם בראש הדף), ואחרי כמה ימים הגעתי להתנחלות לעזור לאימא שלי עם הבישולים וההכנות. עבדנו כל-כך קשה. אז הם עוד גרו באזבסטון, והכל היה נורא לא נוח. כשהגיע הערב הגדול, איפשהו אחרי הקידוש הרגשתי שאני לא יכולה יותר. הלכתי (בקושי) לשירותים ופרצתי בבכי. פשוט אין דרך לעמוד בציפיות הגבוהות שכל-כך הרבה עבודה מקדימה מביאה אתה.
עם השנים עברתי מבצע השתחררות מפסח. אחרי שיצאתי מהארון הדתי, בגיל 22, זה היה פשוט יותר. אני זוכרת שני סדרים שנחשבו בעיני לתיקון. אחד בהתנחלות. חצי שעה לפני עישנתי לי לבדי ג'ויינט מצוין (אני לא כזו חשישניקית, הייתי צריכה לבקש מחברה בעבודה שתגלגל לי), וכל הסדר עבר עלי בצחוקים אינפנטילים ביני לבין עצמי. המיסוך, יקירותיי, עובד.
שנה אחר-כך היינו בסדר אצל אחת הבנות של הבעל של אימא שלי, שגרה במעלה אדומים. היה לי ברור שאני לא סוחבת חג שלם בחור הזה, אז קבעתי עם חברה שלי ובעלה (עוד איזו בוגרת פלך) שיבואו לאסוף אותי בחצות ממעלה אדומים (חברים טובים תמיד היו לי). אני זוכרת שמתוקף תורנות ההגשה שלי ממש משכתי לאנשים את הצלחות מתחת לאף כדי שאוכל לעזוב לפחות אחרי האוכל. וככה חתכתי מהסדר עוד לפני שנגמר. איזה ביצי ברזל היו לי אז. היום, כשאני ממוסדת כל-כך בחיים לא הייתי מעיזה להתנהג בכזה חוסר נימוס. אז הייתי בקצה טיפול טוב. כזה שהבהיר לי שלפני שדופקים חשבון לכל העולם, צריך לדאוג לעצמי (סיס, מוכר לך?).
הנישואים לבנהז"ש הכניסו לי קצת שביל זהב. א) בחברתו קל לי לסבול עוד הרבה דברים שתמיד נחשבו בעיני כסיוט. ב) כל הנקיונות מתרכזים אצלנו (יושבת סיס?) ליום אחד בלבד.
נכון, אין לנו הרבה כלים, ואנחנו לא מארחים בפסח (אוכלים רק מצבריי ועוף עם סלט, ומה שההורים שולחים אתנו), אבל הנקיונות מתרכזים רק במטבח (אנחנו הרי לא אוכלים בשאר חלקי הבית), ומשמעותם: ניקיון המקרר, התנור, הכיריים והמיקרו. כל השאר נאטם ונארז. רותחין על השיש וזהו. אם יש חוויה מתקנת זה זה. אה כן, אנחנו גם זורקים מהפריזר את לחמניית הפרופס שלנו. יש לנו בפריזר לחמניה קפואה שמשמשת לנו לחם משנה קבוע, שעובר משבת לשבת. הלחמניה מוחלפת אחת לשנה. סביב פסח.
ואגב, סיס, לאימא שלי כמובן יש תיאוריה שלמה סביב ההקלות שהרב אבינר דווקא (מכל הרבנים) קבע סביב הניקיונות. הוא הרי פרסם לפני מספר שנים, שלא צריך "להתשגע" ומספיק לנקות יום אחד. אימא שלי טוענת שזה עוד ניסיון שובניסטי לגזול את עוצמתה של האישה, לנגוס מסמכויותיה. או כמו שהיא אומרת זאת: בכל משפחה דתית-מסורתית, שבה האישה היא סטטיסטית דתית לרוב, ערב פסח הוא הזמן היחיד שמותר לה בדין לרדות בכולם, והרב אבינר רוצה לקחת את זה? לא יקום ולא יהיה.
בשנה הבאה בירושלים הבנויה (האמת, אני מקווה שגם השנה. אגב, התסריט הכי דפוק לעיתוי לידה מבחינתי, הוא איחור של שבוע וחצי - כבר כתבתי לכן על זה? - זה אומר ללדת ממש בערב חג, יום שישי, ולהיתקע לבד בת"א ליומיים).
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|
21/12/2004 21:12
|
OK -
סיס
|
 |
|