|
21/12/2004 18:43
|
ורד
|
מאת:
|
|
סיס, אני עדיין מחכה להודעת רגיעה מצדך. הכל בסדר?
|
כותרת:
|
אגב, נועה צודקת, לפחות חלקית. בעניין הכותרת. זה נכון שהיא לא חזות הכל, למרות שבעצם אני לא הולכת להתווכח עם אף אחד שמחליט לכנות את עצמו משהו. אולי כי אני יודעת עד כמה כותרות הן ריקות מתוכן. נגיד, לא פעם יוצא לפגוש מישהו שמחזיק מעמדותיו עמדות שמאל, ושיחה קצרה מספיקה לי לגלות שהוא בעצם האימאימא של המרכז-ימין. ביני לבין עצמי אני קוראת לזה מפא"יניקיות. אנשי ימין שחיים עם תודעת שמאל מעוותת. אז אני לא אומר להם, "הי מותק, שמאל אתה לא", אבל אני אעשה אבחנה בין הכותרת ובין התוכן. כי אני לא הבוס של השמאל, וגם לא המג"בניק שעומד על משמר השורות. שכל אחד יגדיר את עצמו איך שבא לו (עמליה במתקפת "לא בא לי", או "בא לי", לאחרונה.
נועה, נשמע שהמונטסורית עושה עבודה טובה ושאביתר מבסוט. אני כל-כך מזדהה עם ההרגשה הטובה שמסגרת טובה נותנת. אחרי שעמליה עברה לגן החדש פתאום הבנתי כמה היה לי נאחס עם הקודם. ואיזו הרגשה מצוינת זו לשלוח אותה כל בוקר למקום שאני משוכנעת שטוב לה בו.
ובעניין הסרט, ראיתי, די מזמן האמת. ונהניתי, אם כי אני חושבת שאין לו עוצמה רגשית מספקת. אני נורא קפדנית בעניין. סרט אינטגליגנטי זה דבר הכרחי בעיני, אבל אם סרט עובד רק במישור השכלי אז בעיני הוא פספס את המטרה שלו. אני לא הולכת לקולנוע במקום לקרוא מאמר (וכמו שאת יודעת בטח, גם מאמרים יכולים לרגש, אבל את מבינה למה אני מתכוונת). סרט צריך לטלטל אותי. לקחת אותי רגשית למקומות חדשים. לפעול על בלוטות הצחוק והדמע שלי. מבחינה זו "שמש נצחית בראש צלול" (כפי שהסרט נקרא בעברית), הלך כברת דרך, אבל לא עד הסוף. התסריטאי הנערץ עלי, צ'ארלי קאופמן, הוא ללא ספק גאון, וגם חשבתי שקייט ווינסלט עושה עבודה מופלאה, ואפילו ג'ים קרי היה נוגע ללב. אבל בניגוד ל"אדפטיישן" שהיה בו משהו עצוב נורא וחודרני למרות גודש התחכום שלו, ואולי בגלל שאני חיה עם תסריטאי, ולכן יסורי הכתיבה שלו הם דבר מוכר לי מדי, ב"שמש נצחית" לא עברתי מסע רגשי. ז"א כשיצאנו מהקולנוע היתה לנו שיחה מעניינת על כוונת המשורר. הצלחנו לנסח תיזה. אבל לא אמרנו וואו. כמו נגיד אחרי "שיחות נפש" או "סיידווייס", שיגיע אליכם בקרוב (במוי וכתיבה, אלכסנדר פיין, היוצר של "אודות שמידט"). ואגב, "שמש נצחית" נבחר לסרט השנה של קוראי "העיר" התל-אביבי במשאל שנערך שם על-ידי המבקר, לפני שעזב.
ולבסוף, אני מקווה מחר לסדר לעצמי פירסינג באף. כן, זה קצת בדיליי, ואולי קצת ילדותי, אבל אני חייבת. ואני אסביר: פעם היה לי חור באף, לאיזה שבועיים ב- 1994. הוצאתי את העגיל לפני פגישה עם אימא שלי ולא הצלחתי להחזיר.
לפני שבוע בנהז"ש עמליה ואני הלכנו לבקר את בן, החבר האופנתי שלנו. במאי צעיר (דוס לשעבר) שבימים אלו עורך את סרטו השני. עם אומה תורמן ומריל סטריפ, לא פחות. הכרנו אותו לפני 4 שנים, כשהוא ביקר בישראל ומישהו חשב שכדאי שהוא יפגוש את בנהז"ש (שאז סיים את צילומי הסרט הראשון). בן בא אלינו לארוחת ערב ומיד נוצר קליק. הזמנו אותו לארוחת ליל שבועות והיה מצוין. מאז, בכל פעם שאנחנו באזור אנחנו נפגשים. הוא לוקח אותנו למסעדות אופנתיות, כשהוא תמיד מלווה באיזו דוגמנית פוסטמה וגויה למשעי (אח"כ אנחנו מסתלבטים עליה יחד). לפני שנתיים הוא נתן לנו לקרוא את התסריט החדש שלו (סרטו הראשון היה "חדר לחץ" או "בוילר רום", עם בן אפלק), ונורא אהבתי. בקיצור יש עליו אטרקציה.
והנה, אנחנו שוב נפגשים, אחרי שנתיים שלא התראנו (בנהז"ש פגש אותו לפני חודש בלוס אנג'לס, אבל אני לא). ואחרי חיבוקים והתרשמויות הוא אומר לי: "וואו, פעם קודמת שראיתי אותך עמליה היתה ממש תינוקת, והנה את שוב בהריון". פתאום הרגשתי איום ונורא. אמרתי לו: "כן, כמה יהודי מצידי, הא?". אני יודעת שאני לא איזו ולדנית מקצועית, אבל פתאום הרגשתי כמו איזו פרו ורבו מהלכת. משהו שאני לא יכולה לטשטש בבגדי הריון מוצלחים (למרות מחאות כולם, אני באמת ענקית, ומי יודע כמה עליתי במשקל מאז שאני טוחנת בייגלס לארוחת בוקר). בקיצור, החלטתי שהפתרון לטשטוש המצב הוא חור באף. אלא שבאפר ווסט סייד המהוגן אין אף אתר פירסינג. אז מחר נרד לדאונטאון ואולי נגייס איזה משהו. מה אתן אומרות?
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|
21/12/2004 21:12
|
OK -
סיס
|
 |
|