|
20/3/2005 11:15
|
ורד
|
מאת:
|
|
הפסקה בראיון, אז הסבר
|
כותרת:
|
זה נורא פשוט. יש מוביל ויש מובל, יש מי שנמצא על הבמה, ויש מי שיושב בקהל, וגג מוחה כפיים. יש מיש שמצויד בכל מיני פרופסים מעניינים, ויש מי שמנדנד עגלות (מטפוריות או לא). יש מי שפועל ויש מי שמתבונן מבחוץ. יש דרג ויש זרג.
את יודעת מה? הנה מה שכתבתי על זה במוסף יום כיפור האחרון, שעסק בבתי כנסת:
אין ילדה אורתודוכסית שלא עברה את זה: אחרי שנים של חגיגת סוכריות ומחול טליתות על הברכיים של אבא, מגיע היום שבו מסבירים לה שמקומה בעזרת נשים. איפשהו סביב גיל 8 או 9, הופכות הפעוטות לנשים שעלולות להסיח את דעת הגברים מהתפילה. לא פחות. חבר סיפר לי איך ראה פעם אבא לילדה בקושי בת 9, שקפצה לבקר אותו בזמן קריאת התורה, מגיב בזעם עצור כשאחד המתפללים רמז לו שהגיע הזמן שבתו תדיר רגליה מספסלי הגברים. "הוא נראה מזועזע", אמר החבר, "כאילו מישהו אמר לו שבתו בת ה- 9 היא אובייקט מיני".
הנידוי המגדרי הזה מרוכך באמצעים מוכרים. כמו שפעם שיווקו לנערות צעירות מחוכים, נעלי שפיץ ומסיבות תה משמימות כסמלי סטטוס לנשיות בשלה, כך גם עזרת נשים משווקת כשלב הכרחי בהתבגרות הילדה הדתיה. "את כבר ילדה גדולה", אומרים לה, "אז מעכשיו תשבי עם הילדות הגדולות".
גם אותי שלחו לגלות שמעבר למחיצה ועם אותו תירוץ. שם הפנמתי את מה שאמורים להפנים בעזרת נשים: שכשכורעים ב"מודים", רצוי לעשות זאת בגב ישר וברטט קוקטי של בלרינה, שלגברים יש טליתות ולנשים כובעים מהודרים, שגברים עולים לתורה ונשים זורקות סוכריות, שגברים מובילים את התפילה ונשים עושות קול שני. עברו עוד כמה שנים עד שהבנתי שקול שני בתפילה, הוא קול שני בחיים.
יש לי חברות שחיות עם זה בשלום. אז הן קול שני, אז מה. זה נותן להן את החופש להבריז או לקשקש בחוץ. לי זה לא מתאים. אני לא מצליחה להבין איך נשים שבכל אגף אחר בחייהן דורשות להיות שותפות מלאות ושוות, מוכנות להסתפק בפינה שולית כל-כך בחייהן הדתיים. זה חייב להעיד או על הזלזול שלהן בעצמן או על מקומו הזניח של אורח החיים היהודי בשגרת יומן. הן הרי יכולות להיות מרצות באוניברסיטה, מורות ומנהלות, משוררות וסופרות, מדעניות, רופאות או נשות עסקים. אבל כשהן מגיעות לבית הכנסת הן נדחפות בשתיקה עד לתחתית החבית. ילדים בני 13 זכאים לעשות את מה שהן חוות רק כצופות.
הדיסוננס הזה מגוחך, ובניגוד למה שחושבות רוב הנשים המכובדות מקרב האורתודוכסיה, הוא דוחק אותן לשוליים גם במישורים אחרים של חייהן. מול הקהילה שלהן, הן תמיד ייתפסו כמי שאינן ראויות להוביל את התפילה, לעלות לתורה או אפילו סתם ללטף את הפרוכת. אם הן מוותרות על תפקיד שליח הציבור בבית הכנסת, באיזו זכות ידרשו להתמנות לשליחות הציבור בדירקטוריונים? איך הן ימחו נגד דחיקת נשים מעמדות מפתח? בשם איזה שוויון מקודש הן ידרשו את השכר שמגיע להן?
עבורי זהו לא רק עניין תיאורטי. כשהכרתי את בן הזוג שלי, עשור אחרי שנפרדתי בכעס מהאורתודוכסיה, הכרזתי בדרמטיות ש"אני לא יושבת מאחורי מחיצה". הוא, מה שנקרא אורתודוכס-מודרני, קיבל את זה בהבנה. משמעות העניין היא שחוץ מחגיגות משפחתיות, אז הנימוס מרכך את המחאה, אני לא נכנסת לבתי כנסת אורתודוכסים.
אבל העלילה מסתבכת. לפני כמעט 3 שנים נולדה בתנו הבכורה, ואילצה את שנינו לבחון את היומרות התיאולוגיות והחינוכיות שלנו. איך מגדלים ילדה בסבך הזה? איך גורמים לה להפנים שהיא מסוגלת להגיע לאן שרק תרצה, אם פעם בשבוע היא רואה את אחיותיה הנשים מצטופפות מאחורי גדר ההפרדה, מנושלות מזכויותיהן וזרוקות הרחק ממוקדי ההשפעה?
הפתרון הזמני שלנו כולל תמרון מייגע. בלילות שבת, כשיש לי כוח, אני לוקחת אותה איתי לבית כנסת קונסרבטיבי חביב, כדי שקולה של חזנית לא יצרום לאוזניה וכדי שתתרגל לראות בבית הכנסת אתר משפחתי בו אבא יושב לצד אימא. בשבת בבוקר היא הולכת עם אביה לבית כנסת אורתודוכסי, שם היא לומדת על מרכזיותן של סוכריות הטופי במסורת היהודית. מה יקרה כשהיא תגיע לגיל שיבעטו בה החוצה? אני מקווה שעד אז נמצא או נקים קהילה תל-אביבית שוויונית באמת, נקיה ממחיצות, שתצליח לגרום לכולנו להרגיש בבית. נשמע מתאים? מי לה' אלי.
עד כאן. הבנת, נועה?
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|
21/12/2004 21:12
|
OK -
סיס
|
 |
|