|
25/5/2005 10:18
|
ורד
|
מאת:
|
|
אוי, צוריצי, זה כל-כך עצוב
|
כותרת:
|
אני מכירה את הצורך הזה לדבוק בהחלטה ויהי מה. ככה טוב לאטום את האזניים. נדמה לי שלפחות במקרה שלי, כשאני עושה את זה, זו בריחה מהתמודדות. לא יודעת מה הייתי עושה במקומך, אולי בכל זאת מנסה להפעיל עליה לחץ ללכת לטיפול זוגי, אולי לדיאנה אידלמן. אני מעלה את שמה, כי גמרתי את הספר החדש שלה "הכנה להורות" שעוסק ארוכות בקשיים בזוגיות כמרכיב נוכח בהורות. בכלל, מדובר בספר מ א ו ד מומלץ. ללא ספק הספר המאיר ופוקח העיניים שנתקלתי בו בנושא. כתוב בכ"כ הרבה חמלה ואהבה להורים וילדים. לפחות סעיף אחד שם הקל עלי אינסטנט. מדובר באמירה שלה לגבי כל המאמצים שהורים משקיעים כדי למנוע מהילדים שלהם הרגלים רעים. נגיד: אל תחזיקו את הילד כל היום על הידיים כי הוא יתרגל ואז יישבר לכם הגב. או אל תרדימו תינוק עם ציצי או בקבוק, כי זה יהפוך להרגל ואז נורא תסבלו. דיאנה כותבת שם בדיוק להפך: מה שיכול להקל ולפתור בעיה בקלות יחסית באותו הרגע, לכו על זה. השתמשו בפתרונות זמינים. יותר פשוט לגמול אחר-כך כשזה לא מתאים לכם יותר, מללכת נגד האינסטינקט הראשוני שלכם מלכתחילה.
אוי צוריץ, אני מקווה שייפתר לשביעות כולם (ואולי את יכולה לרמוז לאימא שלך שדבריה רק מכבידים, בטח לא עוזרים, כשהם נופלים על אוזניים נעולות).
סיסית, מה קורה? איך אתמרגישה? אליאב חזר? הוקל לך? אגב, שמתי לב שהמאמר שמופיע באתר של מיתרים הוא חלקי בלבד. הם הוציאו כל אזכור למרכז הרצוג (הסבר לנוע וצוריצ - החמות של סיסית היתה אחראית מטעם מרכז הרצוג על צוות כותבי תוכניות הלימוד של מיתרים, אלא שזמן קצר יחסית אחרי פרסום הכתבה, מיתרים חתכה את חוזה ההיקשרות עם יד הרצוג, בדרך קצת ברוטלית. מסתבר שהם גם מחקו את מרכז הרצוג מהכתובים).
ונוע יקרה - היסטוריונית את לא? אה. האמת רציתי לכתוב לך על זה עוד בהודעה הקודמת שכתבת על "רקוויאם", שטרם הספיקותי אבל אתמול ראיתי ראיון עם המחבר אצל ידידיי "לונדון וקירשנבאום" ומדובר כנראה באדם היהיר ביותר עלי אדמות, באמת פלוץ אמיתי. אני אקדים ואומר שיהודי גרמניה הם... איך לקרוא לזה? לא תחביב, אלא הרבה יותר מזה, אובססיה אולי. זהו התחום היחיד בהיסטוריה שבו אני פועלת ממש מתוך אינטואיציה. אתן בטח יודעות למה אני מתכוונת. יש תחומים כאלו שבהם לא נדרש מכן כל מאמץ. שאתן קולטות אותם בצורה פיזית כמעט. שאתן מפתחות תובנות בהירות ומדויקות כאילו אתן חיות את הסיטואציה. ככה אני עם משברי הזהות של יהדות גרמניה. כי אולי הגעתי לחוג להיסטוריה עם יומרות לעסוק בנצרות וימי הביניים (אגב, נוע, האם הידיעה על כך שלא היה "פיאודליזם" הגיעה אל הגיאוגרפים?) אבל כבר בשנה הראשונה נכבשתי על-ידי ההיסטוריה הגרמנית. ולא חלילה השואה (שזה ממש לא רציני להתעסק בה באקדמיה. הרבה יותר מדי אמוציונלי) אלא זו של המאה 19-20. עד הרייך, לא כולל.
ואחרי ההקדמה המופרכת הזו כמה דברים: אני לא יודעת אם עמוס איילון כותב על כך, אבל ההשכלה הגרמנית, או הבילדונג, היא למעשה התגלמות הפנים הבעייתיות של המודרניזם. במובן זה שהדרך ליהנות מזכויות האזרח עברו דרך מודל אחד של מה ראוי. כדי להפוך לאזרח מהשורה היית צריך להיות בורגני, משכיל, רציונלי, רגוע, בריא, רך דיבור. בקיצור מאוד לא יהודי (בטח לא אוסטיודן). אז אמנם ההשכלה פתחה את הדלת בפני היהודים, ואיפשרה קצת יותר מוביליות חברתית, אבל עדיין תחת חוקים מאוד נוקשים. (ואם את מחפשת ספרים: "בית קרנובסקי" של י.י זינגר, בדיוק על זה, וספר מצוין).
ההיסטוריון האהוב עלי, ג'ורג' מוסה (שאם את בעניין היסטוריה גרמנית, אני ממליצה לך לנחות על ספרו הקצר german jews beyond judaism) טען שההשכלה הגרמנית בסוף המאה 18 ותחילת המאה 19 בעצם סימנה את האנשים הנכונים, ואף יותר מזה, את הלא נכונים, ובכך הקלה מאוד על הנאצים יותר ממאה שנה מאוחר יותר. כי הבורגנות הגרמנית כבר הפנימה את המסר: מי בפנים ומי בחוץ. עכשיו רק נותר לחרוץ את גורל האאוטסיידרים.
בית הספר שאני מקווה להיות שותפה להקמתו לא יצביע על מודל ראוי אחד. בכלל לא. וזה בעיני ההבדל המרכזי. היהודים בגרמניה נכנסו לקלחת התרבותית עם רגשי נחיתות. זה, בעיני, הסימן המרכזי לכישלון האסימלציה. אבל אנחנו, ברוך השם, חיים בעידן קצת יותר פוסטי. ואני מקווה שאנחנו מסוגלים לחיות עם גוונים.
ואגב יואל, אז מה הוא מציע? גם בנהז"ש נרתע מ"המיוחדים" (אני בגלל פלך דווקא לא. אני יודעת שאם הפלוציות מגובה באיכות אז יש סיבה לייחוד). אז מה כן? בי"ס חילוני? דתי? מה?
ובעניין הנכד של. מאיפה את מכירה?
וזו מהחלוץ היא עד נה הר רי. למדה בעמליה.
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|
21/12/2004 21:12
|
OK -
סיס
|
 |
|